{{preheader}}

אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן

אנחנו לא יודעות אפילו איך להתחיל, גם אנחנו שחוקות, עייפות ומתוסכלות ששוב אנחנו רצות למרחבים מוגנים ולמקרר.

התלבטנו איך אפשר גם הפעם להתבר למשאבים וכוחות, איך להיות כאן עבורכם ובעצם להיות כאן עבורנו. בעונה הקודמת של הסידרה הגרועה הזאת שבה כולנו ניצבים בעל כורחנו, כתבנו כמה דברים שמרגישים מדוייקים גם עכשיו.

בתור ילדות וילדים, היינו צופים שוב ושוב באותם פרקים או סדרות והיה בכך משהו מנחם ומרגיע, על כן החלטנו גם הפעם להריץ שידור חוזר של פרקים מהעונה הקודמת. בואו להתנחם בחזרה לידע שיש לכולנו, לחזור לכוחותיכן דרך חזרתיות מרגיעה ובעיקר לא להישאר לבד בזמן הזה.

רגע לפני שחוזרות לעוד סיבוב, אנחנו רוצות להזמין אותך לתרגיל מחשבתי, הפעם, ננסה להשתמש בשזירות. הרי המלחמה הזאת, כמו טראומה לא מעובדת שיוצרת לופינג של טריגרים בהווה ולכן לא תמיד דרכי ההתמודדות שלנו הן מספיק אדפטיביות. אבל, דווקא החזרתיות מזמינה תיקון ולמידה. בואו נשתמש בעצמנו בשזירות, למשל:

  • מה אני יודע/ת היום שלא ידעתי אז?
  • איזה תנועה פנימית תוכל לעזור לך להתמודד עם המצב הזה?
  • למה או למי את/ה זקוק/ה עכשיו כדי להתמודד בצורה מעט טובה יותר?
  • מה הדבר הקטן שאת/ה יכול/ה לעשות עבורך עכשיו?

 

תכתבו לנו במייל חוזר, איך אתם מתמודדים, מה עוזר לך היום, תנו לנו רעיונות, כי גם אנחנו זקוקות לכם לא פחות מאשר אתם לנו, לא פעם המטופלים והמודרכים שלנו הם המורים המשמעותיים בדרך, מזמינות אותך להיות מורה.

בין התרעה לאזעקה – ומה שביניהן (נשלח ב17.6.25)

מה שלומך?

איך עוברים הימים בין התרעה לאזעקה?

שוב אנחנו בתקופה מתוחה, אפשר אולי היה לצפות שנתרגל לזה, אבל יש דברים שמערכת העצבים שלנו לא אמורה להסתגל אליהם.

מפסגה של התרגשות והתמודדות מוצלחת עם אתגרים בפראג אנחנו בהתמודדות קיומית של לא לחטוף התקף לב מההתרעות של פיקוד העורף והריצות הלוך ושוב למרחבים המוגנים. שלא לדבר על החדשות, האובדנים והפגיעות שמתרחשות סביבנו ברכוש, בגוף ובנפש.

 

טיפול בעין הסערה

בניוזלטרים שלנו אנחנו מנסות לשזור בין צרכי התקופה וEMDR, ולכן נראה לנו שהנושא הבוער כרגע הוא עבודה בחירום. בתקופה כזו שהיא רוויית דרמות, מצבים מאתגרים וטריגרים, אנו נדרשות להיות קשובות, ולתת מענים להווה בוער ודרשני אצלנו ואצל המטופלים שלנו.

 

חוזרים ליסודות: פירמידת הצרכים וה"מקום הבטוח"

בשעות קשות, חוזרים למקורות… אברהם מאסלו לימד את כולנו על פירמידת הצרכים האנושית. מיד לאחר סיפוק הצרכים של אוויר לנשימה, שינה ואכילה רגשית (צרכים פיזיולוגיים) נגיע לנושא צורכי הביטחון AKA "המקום הבטוח". המציאות הישראלית קוראת תיגר גם על פירמידת הצרכים, אנחנו מתחברים עם השכנים במקלט (מהם אנחנו מתעלמים ביום-יום), היצירתיות שלנו מופנית לסולידריות, ועזרה הדדית הופכת לספורט הלאומי למרות האיום המוחשי.

אז מה עושים?

השאלה הראשונה שעלתה לנו ובטח גם לך - האם ליזום קשר באופן אקטיבי עם המטופלים ולבדוק מה שלומם? ומה לגבי שעת הטיפול… להיפגש או לבטל? להזמין אותם לקליניקה במידה שיש בה מרחב בטוח או שלעבור לזום עם כל היתרונות והחסרונות שלו?

בואו ונתבונן יחד על תהליכים ופרוטוקולים למפגשים עם אנשים המבוהלים מהמצב, הכוללים ביטויים פיזיים של חרדה והם זקוקים לעזרתנו כי גם אנחנו האנשים האלה. בתקווה שהתבוננות זאת תוכל לחבר אותנו לתשובות שנכונות לכל אחת ואחד.

 

קודם כל – תרגעי!

כמו שאומרת הבדיחה - קודם כל, תרגעי! כן, את… המטפלת. תרגלי קצת נשימות וקרקוע, ותזכרי שאת משאב רק כאשר יש לך חיבור לכוחות שלך. תרגול קצר של ארבעת האלמנטים של אילן שפירא, יכול להתאים בדיוק לזה!

️ואז – יחד עם המטופלים

את אותו הדבר נרצה לעשות גם עם המטופלים. להתקרקע, לנשום, להפעיל את המערכת הפרה-סימפטטית והדמיון.

אבל… במצבים המטורפים שקורים כרגע יש מי שלא מסוגל להרגיע ולווסת את עצמו, ייתכן ונפגוש אנשים במצב של בהלה גדולה וחרדה גדולה. מה עושים?

ד"ר גרי קווין פיתח את פרוטוקול הISP, בספר "הפסיכותרפיה של המאה ה21" בעמודים 58 ועד 72 יש פירוט מלא של הפרוטוקול כולל הנחיות מדוייקות. אם נסכם ונכליל, אפשר לומר שבפרוטוקול זה המטפל לא רק שאינו "Staying out of the way" אלא בדיוק להיפך. המטפל אקטיבי, מבצע גירוי בילטראלי במגע (לאחר בקשת רשות), אומר בקול משפטים של PC, ו"משאיל" את המערכת הפרה-סימפטטית שלו לעזרת המטופל. בעזרת נוירוני המראה המטופל יוכל בהדרגה לווסת את עצמו.

 

משאבים לפני הכול

אחרי שנרגענו ובדקנו שהצרכים הבסיסיים של מים, מזון ושינה מסופקים, כמו תמיד נתחיל עם חיבור למשאבים. תמיד, תמיד נתחיל עם משאבים כי בלי משאבים זמינים לא נוכל להתקדם לעבודת עיבוד. במצבי חירום ומצבים אקוטיים לא תמיד מתאים שנתקדם לעיבוד ולפעמים בכלל לא צריך. יש לזכור שב70% מהזמן המוח האנושי יודע להתמודד עם מצבים של טראומה ולכן, חיבור למשאבים עשוי להחזיר את המערכת לתפקודה התקין.

שתי האפשרויות הראשונות שקופצות לנו לראש הן חיזוק משאב (ברורית לאוב) ו/או התקנת משאב לעתיד RDI (קורן ולידס) בעבודה מסוג זה, הגירוי הבילטראלי הוא "מעט ולאט" והדגש הוא על הצלחה בהתמודדות עם האתגר.

 

מה עושים עם מטופלים טריגריים או חדשים?

כאשר מדובר במטופלים מוכרים שכרגע נמצאים במצב טריגרי, לאחר חיבור וחיזוק משאבים, נוכל לבחור בעבודת הווה על טריגר. לפעמים יפנו אלינו סביב אירוע טראומטי שאירע בזמן האחרון, ואז נוכל לבחור בעבודה אקוטית (לדוגמא, R-TEP, שפירא ולאוב) ולפעמים המטופל יכול להיות מטופל חדש שפגשנו הרגע, והוא במצב אקוטי, סביב אתגרי ההווה או פלשבק, שם נוכל לבחור התערבות במצב אקוטי או כל התערבות מתאימה אחרת.

רק אתמול נפגשתי עם מטופלת שביקשה מפגש חירום. היא עובדת חיונית במל"ח והרגישה לחץ ועוינות שמתגברים, היה לה רגע בעבודה שהרגישה שהיא עומדת להתעלף. היא נזכרה בהנחיות הקודמות שלי ועשתה תרגילי נשימה, התחברה לאחד הקולגות, שתתה מים, ואכלה משהו. למרות שהצליחה להתגבר על החרדה, בקשה שניפגש ועבדנו על הטריגר שהפעיל את החרדה. במהלך העיבוד נזכרה איך חברה לעבודה ניגשה אליה ושאלה אם היא בסדר, כי שמה לב שמשהו קורה. בסוף המפגש הרגישה הרבה יותר טוב, וחשה הקלה. הSUD ירד "רק" מ-5 ל-4, אבל זה היה כל כך דרמטי! במצבים אקוטיים שכאלה כל מה שאנחנו מחפשות זאת תנועה, אפילו קטנה, כדי שמערכת עיבוד המידע תחזור לפעולה עצמאית תקינה. לא צריך להתעקש על SUD=0 על VOC=7 וגוף נקי, זה לא ריאלי וזה לא מותאם. כל שינוי, אפילו אם הוא קטן, הוא מבורך ולצד חיבור למשאבים ילך ויגדל. "קווים מקבילים לעולם לא יפגשו", אולם אם נזיז מעט אחד מהם, לאט לאט בסופו של דבר הם יפגשו. בסוף המפגש, הקראתי לה את כל המשאבים שעלו במהלך המפגש (כן, אני עושה רשימה כזאת תוך כדי) והמטופלת הופתעה לטובה שלמעשה, היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חשבה.

לכל מטופל – המקום שלו

יש גם לזכור, את המטופלים המווסתים מספיק מול האיום הנוכחי שעמם אפשר להמשיך לעבוד על פי תוכנית הטיפול המקורית, לאחר סוג של שלב 8 המקושר למצב.

בדומה להם ישנם המטופלים שכל כך שקועים בכאב הטראומה שלהם, אשר מנותקים מהנעשה בעולם החיצוני. המצב במדינה לא מעסיק אותם ולהיפך. הם מרגישים שסוף סוף כולם חווים את המצוקה שהיא מנת חלקם ביום יום. כמו שראינו בקורונה למטופלים עם חרדת בריאות וOCD, או בשביעי באוקטובר למטופלים עם חרדה ופוסט-טראומה.

מטופלת עם CPTSD לא שומעת את האזעקה כי לוקחת כדורי שינה, אין לה אפליקציה עם התרעות "כי זה לא מזיז לי כל השיט הזה". בנסיון לבדוק עמה אם תהיה מוכנה לישון בממ"ד אני מבינה שעד שלא תרגיש שהיא ראויה למקום בטוח, היא לא תוכל לעשות ולו את הצעד המינימלי כדי לשמור על עצמה. אנחנו בדיוק עובדות על הקשר שלה עם אמא שלה, שלא ראתה ולא שמרה עליה וגם כיום לא יודעת לראות אותה, לתת לה תוקף. דרך עבודה על חיבור למשאבים אישיים של תיקוף, הכרה וחמלה עצמית, לצד מודלינג וחוויה מתקנת שבה אני דואגת לבטחונה נשזר משאב התקשרותי חומל ומתקף המאפשר תיקון וצמיחה פוסט-טראומטית. שעה מאוחר יותר המטופלת השאירה הודעה קולית המשתפת על כך שסידרה את הממ"ד כדי שתוכל לישון בו.

 

לסיכום – להתכונן, להקשיב, ולהיות

במצבי חירום, חשוב שנזכור לפגוש את האדם שמולנו במקום שבו הוא נמצא ולהתאים את ההתערבות שלנו לצרכים שלו.

ניתן מענה לכאב, לחרדה... נווסת ונקרקע ונעזר גם בעיבוד כדי להקל על המשבר הנוכחי. הטיפול המורכב הממושך יחכה והעבודה על הטריגר תהפוך בתורה למשאב שיזין את המערכת ויאפשר בהמשך עבודת עומק משמעותית.

נזכור כמו תמיד, הקשר האנושי והדאגה שלנו מהווים גם הם משאב, ונשזרים בכל אינטראקציה, הן בתהליך הטיפולי והן בהתמודדות אד-הוק במצבי חירום. הנוכחות האנושית החומלת שלנו היא זאת שתהפוך למשאב התקשרותי, העשוי להוביל לתיקון כשלים אמפתיים ופצעים התקשרותיים בתקווה לצמיחה פוסט-טראומטית ושגשוג.

דורית ונעמי

שוזרות החלמה

בואי נחזור אליך

איך אצלך? מה המשאבים שזמינים לך במיידי? נשמח לשמוע מה עוזר לך בימים אלו ואם יש מה שחסר ואנחנו יכולות לעזור.

הניוזלטרים הקודמים ועוד הפתעות בספריית הניוזלטרים שלנו.